רק אצל רותי
ימי השישי בקניון מודיעין נצבעים בדוכני מזון לקראת שבת.
המקום הקר הופך לחגיגה של חושים.
אני והחלקים האנתרופולוגיים שבי מתרוננים מהמחוות, הריחות והטעמים.
אני אוהב את הפסטיבל הזה, ולבסוף תמיד בוחר באותה הופעה ממנה אני תמיד יוצא בידיים עמוסות.
רותי עושה לי את זה.
היא בחורה צעירה קטנת ממדים שלמרות גופה הצנום קולה נשמע למרחקים ברחבי הקניון.
אי אפשר להתעלם ממנו ויש כאלו (כמותי למשל) שמיד עם הִשמעה ממהרים לחזות במופע (ואולי אף לקחת בו חלק).
"ש-בת שלומאדוני !!!" (שבת שלום אדוני), "ב-בקשה, גבירתי". הם הטקסטים העיקריים במופע הקסמים הזה.
הם בוקעים מגרונה כאשר מרבית גופה רוכן מעבר לדוכן. ידה הימנית אוחזת מזלג פלסטיק קטן המציע בנדיבות טעימה מלאת שמחה לעוברים ושבים.
כמו צייד מיומן היא תרה אחר קשר עין.
בשבריר השנייה בו הוא נוצר, ידה השמאלית מצטרפת לחגיגה ומוסיפה מסר של "בוא לכאן נששש-מה ותטעם מה זה גן עדן. בוא, בוא. לא תתחרט".
אני מכור למיצג האנושי של הצעירה הדתייה ההופכת את הדוכן מוקד עליה לרגל, ושואל את עצמי איך היא עושה את זה. מה בדיוק קורה שם.
בפרשנות שלי אנשים משתוקקים לריגושים. למשהו שייגע בהם ובלבם, ויגרום להם לחוש מבוקשים ואהובים.
והיא, באישיותה הססגונית עושה את זה.
בקולניות חייכנית וחמה, היא גורמת לאנשים להתאהב במה שהטעימה שבקצה המזלג מציעה להם.
בעיני, המסר שלה הוא:
"השניצל שלי עשוי אהבה.
הוא המפתח שלך לשבת טעימה ושמחה.
ביס אחד - והשבת הזו שלך".
ככה זה כשהקרב מוכרע מראש עוד לפני שנכנסים לזירה.
לביסים טעימים ולשבתות שמחות מאוד,
בני