ב-8 לאוקטובר המראתי מחדש

כמו רבים מאיתנו - הסירנה של ה-7 לאוקטובר קרעה אותי משנתי לתוך הממ"ד.
דימיתי שיש תקלה בצופרים, אבל הטלוויזיה פערה את פי ועיני בתדהמה למציאות בלתי נתפשת.

למחרת הבנתי שהצרכים הם אינסופיים ושאני יכול לסייע.
(אני מומחה לחירום. בצוק איתן הקמתי קבוצה להורים לחיילים בעזה. ובעצם כל הזמן אני עוסק בתרגום קשיים להזדמנויות. זה מה שאני יודע לעשות והחולץ מיועד כפפה לכך.)

אני רוצה לכתוב פה כמה מילים על מה שעשיתי ואני עושה בכל יום
(ביחד עם קהילות שאני מסייע להן בהתנדבות, וגם בעבודתי עם בעלי עסקים שרוצים להצליח למרות המצב).

נקודת הפתיחה היא זהה:
אי אפשר לעשות שינוי בלי לעשות שינוי.
קצות הציפורניים שלנו שגורמות לנו להיאחז בקיים (רגשית, מחשבתית ומעשית) גם אוחזות בנו ו-מונעות מאיתנו להמריא למחוזות חדשים.

ותמיד - תמיד אני פותח באותה שאלה:
לאן בא לכם לעוף?
(ביחד עם כל הקושי, הכאב, האבדן, הבלבול, התסכול והחשש שמטלטלים אותנו ואת חיינו)
יש כאלו שאיתם אני פותח באופן מתון בהרבה: "מה הלאה?", "אייך ממשיכים?", "לאן מתקדמים מכאן?"

ובכל מקרה - זו הזמנה ליצירת עתיד חדש. משהו שלא קיים כרגע. לא במציאות הפיזית ולרוב גם לא במה שזמין לנו רגשית, ו-בוודאי שלא באופן צלול, רהוט ומאורגן.

לי יש תיקיית קבצים 'לאן בא לי לעוף'?
זו שאלת מסעירה, מטלטלת, לעיתים מבהילה; מעלה חששות מכישלון ואכזבה, אבל גם - מחברת לדורסל של האנרנג'ייזר שבתוכי - שבתוכנו.

ובכל פעם מחדש החולץ ואני מגלים שאם יש רצון - תִּמָּצֵא גם דרך.
שאם יוצאים - מגיעים למקומות חדשים.
שגם תנועה במגרש ללא כדור - תמצא כדור בהמשך.
ולא פחות חשוב: שביחד - מאוד עוזר ומסייע.

ממליץ לכם בכל ליבי - לפנות לכם זמן מיטיב + מקום בלב ובדמיון ולהשיב לעצמכם על השאלה המכוננת והמחוללת - לאן בא לכם לעוף?
ומי שירצה לשתף אותי - אני מבטיח להגיב!

שיהיו לנו ימים מיטיבים מאוד
בני מרגליות - 0559195633