אי ההצלחות שלי כמאמן
אני מאמן ומכשיר מאמנים כבר הרבה מאוד שנים.
ובאופן טבעי - לאורך הדרך, היו לי גם אי הצלחות.
נדמה לי כי לכולן היה מכנה משותף אחד:
לא הייתי קשוב לצרכים האמיתיים של המתאמן/ת שלי.
כלומר להבנתי, באותם המקרים - הייתי קשוב למה שנראה לי נכון, לאמירת הדבר החשוב בעיני, לצורך שלי להיות "היודע", להצליח להביא תוצאה...
כשבפועל מה שהיה חסר- זה יכולתי להניח לרגע את עצמי, דעותיי והבנתי בצד;
ליצור בתוכי מרחב לפניות ולגילוי חדש, ולשאול את עצמי - מהי החוויה של המתאמנ/ת עכשיו, מה באמת קשה לו/ה,
ולמה הוא/ היא זקוק/ה ממני.
זה הכל.
אין לי ספק שזה היה עושה הבדל דרמטי.
כמה קל להגיד את המשפט :"להיכנס לעורו ולחוויותיו של המתאמן".
ועד כמה לעיתים קשה ליישם זאת... כשנלחצים לנו הכפתורים, כשהאגו מנהל אותנו, כשאנחנו פועלים על אוטומט...
לאורך השנים למדתי שלעיתים ה"קונץ פטנט" הכי טוב, הוא להיזכר ולהזכיר לעצמנו שאנחנו אנושיים, להיות רכים עם הצורך שלנו להיות מושלמים, לתת חיבוק למקום הזה בתוכנו ש"חייב" להמציא, להנגיש כלי נהדר שיפתור את הבעיה ויביא ישועה גדולה...
ואולי גם לזכור שהחיים - הם רצף של עליות ומורדות ולשים לב - לְמַה המורד שבתוכנו זקוק עכשיו...
גם אתם תוכלו להיטיב את התנהלותכם הבינאישית, באמצעות הרחבת הקשב שלכם לצרכים האנושיים המצויים בסביבתכם...
ו...להבחין לְמַה אתם זקוקים לשם כך (אולי - לתחושת מרחב, לתזכורת שאתם טובים ואהובים, לנשימה גדולה, לתרגול "תודה", לחיבוק, לאיתות מהסובבים אתכם... ל...)
להבנתי, יש בכך פוטנציאל לתרומה גדולה לעצמנו, ולאנשים עמם אנו מצויים...
בהצלחה ע-נקית וחג שמח,
בני
על הדרך אני מצרף את הטיפ הראשון שלי למתמודדים עם פחד קהל:
צפייה מהנה