צרכים רבותי צרכים...

מזה שנים אני מקבל כל מי שבא אלי לאימון - כשהמשקה האהוב עליו ממתין לו על השולחן.
אני מברר זאת בשיחת הטלפון המקדימה, ודואג שכך יהיה לאורך כל מפגשי האימון.

נשמע לכם מיותר או מוגזם? תשמעו סיפור אותו שמעתי לפני שנים מיועץ אישי לבעל תפקיד בכיר.

הוא מספר כי יום אחד הוזמן לפגישה אדם שרצה להציע עסקה לבכיר, ולארגון בראשו הוא עמד.

הם נכנסים ללשכתו של הבכיר ויושבים בשולחנו - כשהמוזמן יושב מולו והיועץ בצד.

המוזמן, אדם נעים דיבור, מתחיל בהסבריו, ותוך כדי, מוציא מהתיק בנחת בכל פעם פריט ציוד משרדי וממקמו לפניו (ומול הבכיר - המזמין):
בלוק כתיבה גדול ובלוק נוסף קטן יותר, עט נובע בקופסה, דבקיות, מארז מהדקים, מספר עטים צבעוניים במעמד מהודר, שדכן, מרקר...

בכל פעם הוא מוציא פריט יחיד, ממקדם אותו במקום המדויק המתאים לטעמו (כאילו הוא מעצב עתה את שולחן העבודה בלשכה הפרטית שלו - העומדת לשרת אותו בעשור הקרוב...)

תוך כדי הפרזנטציה המתקיימת בטון מאוד נינוח, ותהליך עיצוב השולחן המתמשך עוד ועוד, היועץ מבחין כיצד הבכיר (איתו הוא עובד לאורך שנים ומכירו היטב) מאבד את שלוותו.

הוא מתחיל לנוע בכסא באי נחת. מדי פעם מגניב מבט המום ב"עיצוב" המתהווה מול עיניו בהתמדה. הדיבור הסבלני שלו (בדרך כלל) הופך לקר ולחסר סבלנות, הוא מתבונן בשעונו פעם אחר פעם...

בסיום המפגש - לאחר שהמוזמן "מקפל" את "הלשכה" שבנה בחזרה אל תוך התיק שלו, היועץ מבחין כי הבכיר סמוק ורותח.

הוא קם מכיסאו בזעם ומרים את קולו: "מי זה החצוף הזה?!!!", "ראית אותו?", "מה הוא חושב לעצמו?", "אני נמצא אצלו בראיון, או הוא אצלי?", "הוא מתנהג כאילו זו הלשכה שלו", "עוד מעט הוא גם היה מפטר אותי"...

זה מדהים כמה קל ליצור איבה אם לא מודעים לצרכים הבסיסיים של מי שנמצא מולנו;
אלו שבכלל אינם מדוברים, אבל נמצאים בהנחות היסוד של "מי הוא האדם עימו אני נפגש", "מהי התשתית עליה מתקיים המפגש", וּ"לְמַה כל אחד מאיתנו זקוק במהלכו..."

ונראה שגם להפך זה עובד:
אם אנחנו קשובים לצרכים הגלויים והסמויים של מי שנמצא מולנו, ומכוונים אליהם, אנחנו מגלים כי גם הבלתי אפשרי - הופך לעתים לאפשרי.

לחייכם, לחיי המשקאות שאתם אוהבים, ולהנאה מכל לגימה ולגימה...