רגע של אמת
מה אנחנו זוכרים מהורינו?
ומה הילדים שלנו זוכרים מאיתנו?
הבוקר בחזרתי מהליכת בוקר הבחנתי באב עם שני ילדים כבני 9 להערכתי (שכנראה ממתינים להסעה).
האב חבוש כיפה שחורה ולבוש בחולצה לבנה, עומד מול שני הילדים ומלמד אותם דבר מה. הם מקשיבים בעניין, שואלים ומגיבים.
בסקרנות רבה התקרבתי אליהם ואל המראה המיוחד (והמקסים בעיני) בירכתי אותם לשלום, ובקשתי את הסכמתם כי יספרו לי מה הם עושים.
להפתעתי הם שתפו אותי בשמחה רבה. האב אחז בספר עליו היה כתוב "נצור לשונך" והוא אמר לי כי הם לומדים "הלכות לשון הרע".
התבוננתי בילדים בזמן שהאב אמר לי זאת ועיניהם נצצו מהתרגשות.
הבן הנהן בראשו ואמר לי שהם אוהבים ללמוד. והבת דייקה את דבריו: "אנחנו לומדים וגם מיישמים".
הודיתי להם על השיתוף המרגש מאוד, בירכתי אותם בעשייתם הנפלאה בעיני, והפלגתי לדרכי.
חשבתי בליבי מדוע המעמד הזה כה ריגש אותי, ונדמה לי כי ברגע אחד פגשתי כל כך הרבה דברים קסומים בעיני.
התרגשתי מהקרבה ומהאור שהיה ביניהם, הופתעתי מהרעיון היצירתי כל כך לנצל את זמן ההמתנה להסעה ללמידה, ואולי עוד יותר מכך, מגילוי הצמא והעונג של הילדים מעשייתם זו.
אני מהרהר לעצמי, מה אני זוכר מהורי ז"ל, ומה להערכתי ילדי יזכרו ממני.
ונדמה לי שהרגעים שילדינו הכי זוכרים הם "רגעי האמת", בהם הערכים שלנו עולים לקדמת הבמה ונוגעים במיתרים רגשיים משמעותיים עבורם.
(יתכן שהם יזכרו לדוגמה: מה העדפנו ובחרנו לעשות כשנקלעו לקשיים: למצוקת זמן, בריאות, כסף. כיצד פעלנו ברגעי מבחן אלו?
כיצד טפלנו בקרוב משפחה שחלה, ולהיפך - אילו "טקסים מצחיקים" ערכנו כשהשכבנו אותם לישון, או כיצד בחרנו לשמח אותם בימי ההולדת...)
להבנתי, אלו רגעים שצורבים בלבם ובזיכרונם מי אנחנו, מי הם עבורנו, עד כמה (לתחושתם) הם יקרים לנוו, ומהי איכות הקשר שבינינו.
לרגעים מקרבים מאוד,
בני
אני מצרף סיפור בו נזכרתי עתה במהלך הכתיבה. לקריאתו לחצו כאן.