תשוקה שהקלידה את עצמה...
גדלתי בבית בו היה כבוד גדול למילה הכתובה.
אימי הייתה מורה ללשון ולספרות ואבי היה מורה, חוקר ומרצה המפרסם מאמרים וספרים.
גדלתי למציאות בה - כרטיסיות רבות ובהן פסקאות כתביו היו פרוסות על המדרגות המחברות בין קומת ביתנו הראשונה והשנייה. בכל פעם שעליתי או ירדתי בהן הייתי שותף לכתיבתו ולגמתי ממנה אף מבלי משים.
להבדיל משאר בני המשפחה האורייניים - העדפתי לשחק כדורגל ברחוב, והיה לי ברור כי אני מקרה אבוד (למגינת ליבי) ומהווה אכזבה מוחלטת להורי.
בכל פעם שהייתה מגיעה הביתה התראה מהספרייה נאלצתי להינזף, לשלם קנס ולהחזיר לספריה ספר קריאה נוסף אותו שאלתי בעל כורחי.
זיכרון בן למעלה מ-40 שנים חקוק מול עיני - כשאני שוב ניצב מול "שפילקין הספרן" וממלמל דבר מה בשעה שאני מחזיר באיחור ספר ישן ונאלץ להמירו בספר "חדש".
לאורך שנים שאפתי להיות "בסדר" ולהצטרף לבני משפחתי להם הייתה מערכת יחסים קרובה עם השפה הכתובה.
נראה כי התפנית המשמעותית עבורי והתחברותי לסיפור ולכתיבה נוצרו עשרות שנים מאוחר יותר.
לטעמי - שתי התרחשויות סייעו להיווצרות זו.
- הפרעות הקשב והריכוז שלי (שלא אובחנו בילדותי - בשנות השישים של המאה הקודמת) - הקשו עלי מאוד (גם כבוגר) להקריא לילדי סיפור שלם, ועודדו אותי מאוד להמציא ביחד עימם סיפור חדש מדי יום - אותו סיפרנו במשותף (ראו: חינוך ליזמות, ליצירתיות ולהתמודדות עם הלא נודע).
- כיועץ ארגוני בחיל אוויר - יצאתי מהבית מוקדם ומדי בוקר הייתי כותב לבני הבית משהו: סיפור על חיינו, חוויותינו, מחשבות אודות אירועי אתמול ועל אלו הצפויים לנו היום...
התענגתי ביותר על מרחב זה בחיי אותו הייתי בורא מדי יום ובעזרתו יוצר מפגשים וחיבורים מפתיעים עם עצמי ועם היקרים לי.
נראה לי כי כבר אז התשוקה "לבטא עצמי בכתיבה" שכנראה בעבעה בי לאורך כל השנים, עברה למצב צבירה של "איזה כיף - זה אפשרי !"
ומאז ועד היום זה משתכלל, נוצר ומתהווה אצלי בכל פעם מחדש.
מאחל לכם ימים של בעבוע - ומציאת ערוצים מתגמלים מאוד למימוש תשוקותיכם.
אחלה ימים שבעולם,
בני