שדים ניזונים מחושך - כשאתה מוציא אותם לאור הם נעלמים

» בחזרה לרשימת המאמרים

טעמים של אימון - האם יש גבול לחוצפה - סיפור לחנוכה

"האושר אינו נמדד בדברים שבבעלותנו, אלא בדברים שעליהם אנחנו יכולים לוותר"
(משפט שראיתי על שלט בקיבוץ בית השיטה)

אני שונא לאחר !
מאלו שאוהבים שהכול יהיה ארוז מאה אחוז - והרבה זמן מראש.

לרוב זה טוב כי זה עוזר לי להגיע לתוצאות הרצויות.
אבל כשתוכניותי משתבשות, אני חש רוגז או תסכול.

יום אחד תוך כדי נסיעה אני מבין שאני עומד לאחר.
מן תחושה נאחסית שמתפשטת בתוכי - ככל שאני עורך את חישובי הזמן והמרחק.
המועקה מתגברת - כשאני נזכר שעלי לעבור בדרך בבית וכך להאריך את המסלול ולהתעכב.

איך שאני מתקרב לחניה חושכות עיני.
לפני הכניסה לחניה עומדת מונעת סובארו לבנה חבוטה, הדלת פתוחה, ללא נהג וחוסמת את דרכי.
אני זורק מבט בשעון ונהיה לי רע.
חושב בליבי: כשנאחס - זה עד הסוף.
סוחט את הצופר באוטו, אבל הסובארו הריקה לא מתרגשת מכך. אני מסתכל לכיוון החניה, גם החניה די אדישה לצפצופי.

לפתע מגיע בחור בריצה מכיוון הכיכר שליד בייתי ומנפנף לי בידיו, עושה תנועות של התנצלות.
מעניין מה הוא יגיד לי... מרחוק הוא מתנשף ומכריז שהוא נורא מצטער (כך הוא זורק לי בזמן שהוא מתקדם).

אני חושב בליבי, בטח שהוא מצטער ואיך תמיד אמירות כאלו ממיסות את ליבי.
הפעם אני לא הולך לוותר - ואני עומד לגרום לו שבאמת יצטער...

עוד אני מתבונן בו והוא מצביע על ילד קטן בכיכר שמסתכל עלינו. הוא מסביר לי כי מרחוק ראה שנפל לו הכדור לכביש והילד - רודף אחריו, והוא זינק מהאוטו להציל את הילד לפני שהמכוניות מגיעות.

בלעתי את הרוק והתבוננתי בו ללא מילים. הוא חייך אלי, שוב אמר שהוא מצטער ונסע לדרכו.

הכניסה לחניה הייתה פנויה כעת.

לקחתי אוויר לעכל את הדברים. אחר כך - כבר פחות מיהרתי...

אני מאחל לכולנו חג שמח, מלא ניסים, מרחבים וקסמים.

יום נהדר,
בני

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי

טלפון: 055-9195633  •   אימייל: