קורסי אימון - כשהגלים מתחזקים - החזקים מתגלים

שלום חברים,

את הסיפור הבא כתבתי ושלחתי אליכם לפני למעלה משנה.
מכיוון שאני מאוד אוהב אותו הוספתי לו פרק.
אני מאחל העזה משמחת לפסוע בנתיבי לבכם,

בני

 

כשהגלים מתחזקים - החזקים מתגלים

מהו אומץ (סיפור משודרג)

השבוע התבשרנו כי אחייניתי מקבלת תעודת - הצטיינות יתרה בסיום לימודיה;

ונזכרנו בסיפור שנשכח מאיתנו.

לפני 25 שנים סיימה אימה - אחותי בהצטיינות תואר שני.

בתום לימודיה קבלנו הזמנה לטקס חלוקת התארים באוניברסיטת ת"א.

התיישבנו באולם "בר שירה" שהיה מלא מפה לפה. שלפנו את השלטים שהכנו מבעוד מועד ורוחנו עלצה.

במהלך הטקס נקראו המצטיינים לבמה - וזה אחר זה קבלו תעודת הצטיינות תוך שהם לוחצים את ידי סוללת המכובדים היושבים על הבמה.

אנחנו שמחים עם כל מצטיין, מוחאים כפיים, מכינים את המצלמות ובכל פעם מצפים כי אחותי תהיה הבאה להיקרא לבמה.

והנה נגמרה חלוקת תעודות ההצטיינות, כל המצטיינים כבר קיבלו תעודותיהם, השמחה והצהלה באולם רבה. הטקס עומד להינעל, ואחותי לא נקראה אל הבמה !

מה עושים?

עוד אני מנסה לעכל את גודל הפדיחה והנה אני רואה את אימי יורדת את מדרגות האודיטוריום - מדרגה אחר מדרגה לכיוון הבמה;

ולתדהמתי ממשיכה ועולה על מדרגות הבמה, ניגשת לאמצעה, אוחזת במיקרופון ומברכת את סוללת המכובדים היושבים שם המומים ונועצים בה את מבטם.

היא אומרת להם כי הטקס מרשים ומרגש מאוד, ומוסיפה כי השמחה תושלם ברגע שיקראו למצטיינת נוספת - ששמה צוין בתוכניה אך משום מה שכחו להזמינה לבמה.

היא מסיימת את דבריה בכך שהיא משוכנעת כי הדבר יתוקן בקלות תוך שניות, מודה למכובדים ההמומים, מאחלת להם ולקהל ערב נהדר, יורדת מהבמה וחוזרת לשבת לידנו במקומה.

הקהל מוחא לה כפיים בהתלהבות רבה ואני חש כיצד נשימתי חוזרת אלי בהדרגה.

כמובן שתוך שניות התעודה נמצאה, מנחה הטקס לקח את המיקרופון, התנצל על הטעות, ולקול תשואות הקהל קרא לאחותי לקבלת תעודת ההצטיינות.

אני נזכר בהתרחשות זו מלפני עשרים וחמש שנים, ותוהה כיצד אני הייתי נוהג במקומה של אימי.

האם הייתי רב תושייה, חצוף ומעז למען ילדי, ואמיץ כמותה.

או אולי הייתי נשאר קפוא על מקומי בחוסר אונים, מלקה את עצמי על אזלת ידי, ומתנחם כי בודאי העניין יוסדר - מיד בתום האירוע והשמחה.

אני מאחל לכולנו ימים של תושייה, יצירה והרבה הרבה שמחה.

ימים של אור,
בני

 

מחשבות שעולות בי

פעם סיפרו לי על תלמיד שניגש לבחינת בגרות בחיבור ובחר לכתוב על הנושא: "מהו אומץ".

הוא לקח את העט שלו ומילא את הגיליון באותיות ענק באותיות ענק וכתב:

זהו אומץ !

 

בסיום כתיבת שתי המילים (וסימן הקריאה) הוא קם ממקומו, הגיש את בחינת הבגרות ויצא.

במשך שנים רבות חנכו אותי להיזהר, לקחת סיכונים מחושבים. ובעיקר להימנע מנפילה ומכישלון.

לכן סיפורה של אימי כה עוצמתי עבורי.

היא פעלה בנחישות יוצאת דופן ובביטחון ש(בעיני) אין שני לו.

והרי באמצע הטקס המרגש - ומול כל הנוכחים - יכלו להוריד אותה מהבמה בבושת פנים, או להזעיק את אנשי הביטחון שיפנו אותה מהמקום בנימוס.

ומה אז הייתי חושב על מעשיה ועל גבורתה?

כיום - כשאני אדם מבוגר, אומץ בעיני - הוא בעיקר העוז להיות !

הבחירה ללכת אחרי ליבך, אמונותיך ותשוקותיך. לשים אותן בחזית חלון הראווה שלך, ולהעז לחיות אותן בגדול.

בעיני

זהו אומץ !

 

(נכתב בקיץ 2009)

הצטרפו לרשימת התפוצה:

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.

הגיבו באמצעות פייסבוק: