שדים ניזונים מחושך - כשאתה מוציא אותם לאור הם נעלמים

» בחזרה לרשימת המאמרים

טעמים של אימון - מהו אומץ

השבוע התבשרנו כי אחייניתי מקבלת תעודת - הצטיינות יתרה בסיום לימודיה;

ונזכרנו בסיפור שנשכח מאיתנו.

לפני 25 שנים סיימה אחותי בהצטיינות תואר שני.

בתום לימודיה קבלנו הזמנה לטקס חלוקת התארים באוניברסיטת ת"א.

התיישבנו באולם "בר שירה" שהיה מלא מפה לפה. שלפנו את השלטים שהכנו מבעוד מועד ורוחנו עלצה.

במהלך הטקס נקראו המצטיינים לבמה - וזה אחר זה קבלו תעודת הצטיינת תוך שהם לוחצים את ידי סוללת המכובדים היושבים על הבמה.

אנחנו שמחים עם כל מצטיין, מוחאים כפיים, מכינים את המצלמות ובכל פעם מצפים כי אחותי תהיה - הבאה להיקרא לבמה.

והנה נגמרה חלוקת תעודות ההצטיינות, כל המצטיינים כבר קבלו תעודותיהם, השמחה והצהלה באולם רבה. ואחותי לא נקראה אל הבמה !

מה עושים?

עוד אני מנסה לעכל את גודל הפדיחה והנה אני רואה את אימי יורדת את מדרגות האודיטוריום - מדרגה אחר מדרגה לכיוון הבמה;

ולתדהמתי ממשיכה ועולה על מדרגות הבמה, ניגשת לאמצעה, אוחזת במיקרופון ומברכת את סוללת המכובדים היושבים שם המומים ונועצים בה את מבטם.

היא אומרת להם כי הטקס מרשים ומרגש מאוד, ומוסיפה כי השמחה תושלם ברגע שיקראו למצטיינת נוספת - ששמה צוין בתוכניה אך משום מה שכחו להזמינה לבמה.

היא מסיימת את דבריה בכך שהיא משוכנעת כי הדבר יתוקן בקלות תוך שניות, מודה למכובדים ההמומים, מאחלת להם ולקהל ערב נהדר, יורדת מהבמה וחוזרת לשבת לידנו במקומה.

הקהל מוחא לה כפיים ארוכות ואני חש איך נשימתי חוזרת אלי בהדרגה.

כמובן שתוך שניות התעודה נמצאה, מנחה הטקס לקח את המיקרופון, התנצל על הטעות, ולקול תשואות הקהל קרא לאחותי לקבלת תעודת ההצטיינות.

אני נזכר בהתרחשות זו מלפני עשרים וחמש שנים, ותוהה כיצד אני הייתי נוהג במקומה של אימי.

האם הייתי רב תושייה, חצוף ומעז למען ילדי, ואמיץ כמותה.

או אולי הייתי נשאר קפוא על מקומי בחוסר אונים, מלקה את עצמי על אזלת ידי, ומתנחם כי בודאי העניין יוסדר - מיד בתום האירוע והשמחה.

אני מאחל לכולנו ימים של תושייה, יצירה והרבה הרבה שמחה.

ימים של אור,
בני

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי

טלפון: 055-9195633  •   אימייל: