למות בכדי לחיות

מתאמן אצלי אדם נדיר.

בכל פעם אני מתרגש מהאותנטיות שלו, מהאומץ להיות, ומהאופן בו הוא מביא עצמו, חוויותיו ורגשותיו - כמו חשופית שקופה בעירומה.

פגשתי מעט מאוד אנשים שמוכנים להביט לעצמם בעיניים ובפנים הנשמה כפי שהוא נוהג.

לאחרונה ביקש להתאמן על מחסומים בחייו.

על המעצורים שלו להיות ולחיות את היופי, העצמה והקסם שבו.

ובעיקר את הפחד האדיר שלו מהאופן בו אנשים יגיבו, אם יביא את עצמו וסגולותיו לידם ובנוכחותם.

למרות שהוא משתוקק להביא את בְּעֵירָתו האינסופית, בפועל הוא מעביר חלק גדול מיומו בהתאפקות, חשש וזהירות.

חי כצל דהוי של שפע העוצמות, האסוציאציות, הצבעוניות שבו.

כשאנחנו מְסַמְלְצִים מצב בו הוא מביא את עצמו יותר, ואפילו קצת, הוא נתקף פחד מוות.

לגמרי. כאילו הוא ממש עומד למות.

בפעם האחרונה, הוא העז לאפשר לעצמו "למות מרוב פחד" בנוכחותי ולידי.

זה היה מכונן.

הוא רעד, כאב, השתנק, שינה צבעים... כפי שמעודי לא פגשתי, ולא דימיתי שאפגוש.

והוא... (גם) נשאר בחיים.

בסיום כוס המים שאחרי - הוא לקח כמה נשימות ואמר:

"זהו, אני גמרתי להסתתר. מעכשיו בכל פעם שאחוש פחד אני עומד להטיל את עצמי לעומתו. אין לו סיכוי מולי... אני מנצח".

מזה שבוע הבחור בעננים.

הוא נולד מחדש.

כל פחד, מעצור, חשש שהוא פוגש, הוא - "מטיל עצמו" עליהם והולך עד הסוף עם עצמו ועם אוצרותיו.

הוא מרגיש "הרקולס בארץ קירות הנייר". (מקסים לא?)

"עד שלא העזתי לעבור אותם באמת חשבתי שאמות".

"איזה מזל שניסיתי וגיליתי שהפחד הוא המצפן של חיי".

הצטרפו לרשימת התפוצה:

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.

הגיבו באמצעות פייסבוק: