טעמים של אימון - להיכשל 20 פעמים בהצלחה

לאורך שנים אני נותן לעצמי מתנה גדולה ומאמן ספורטאי עילית, חלקם חברי סגל אולימפי. כאלו שמקבלים זהב, אבל גם זוכים לכישלונות רבים, למפחי נפש, ולפציעות פיזיות ונפשיות רבות.

זו אוכלוסיה הישגית, תחרותית המצויה בעומס אימונים, משחקים ותחרויות אינסופי, בסיסמוגרף רגשי מטלטל בהתמדה. בחשיפה לצילומים, לתקשורת ולביקורת מתמידה, ולעיתים אכזרית ואף קטלנית.

איך עושים זאת?
כיצד מסייעים למי שתכנן לקחת את הזהב ובפועל (ולעיתים גם פעם אחר פעם בהתמדה) חוזר מרוסק פיזית ורגשית ומשוכנע שהוא סמרטוט?

באימון, אני מסייע להם למצות את יכולותיהם בתוך הטלטלה הגורסת, שהיא אולי החלק הקבוע ביותר בחייהם.

בין השאר, עשייתנו כוללת  "הרחבת כישורי ההתמודדות עם אי ההצלחות".

כחלק מכך אחד התרגולים המעוררים ביותר שאנחנו עורכים נקרא "להיכשל 20 פעם בהצלחה":

אני מנחה את המתאמן להיכשל מיוזמתו עד לאימון הבא (למשל) 20 פעמים. הוא יכול לבחור כל תחום בו
הוא "מעדיף" להיכשל ובלבד שיוכל אחר כך לקום מהרצפה, לעמוד על רגליו ולהמשיך הלאה.

בפעם הראשונה שאנחנו עושים זאת ישנו בלבול רב. לא ברור למתאמנים מהי בעצם המטלה ולְמה הם נדרשים. "זה לא מתאים לי ולאופי שלי", "מה פתאום שאני אכשל בכוונה", "אתה לא נורמלי", "פדיחה כל הרעיון הזה"...

אבל משאני מגלה נחישות בתרגול הפרדוקסאלי הזה, נפתחים עולמות חדשים.

פתאום עולה לדיון מחדש השאלה "מהי הצלחה ומהו כשלון?", "איפה עובר הגבול בין אי הצלחה - לבין כשלון?", "מהי החוויה הרגשית האישית שנלווית לכישלון והופכת אותו לכזה?" ,"אם נגזר עלינו להיכשל מעת לעת, כיצד כדאי להיערך לכך?"...

לעיתים, אנחנו מבררים תחילה מדוע בג'ודו ראשית לומדים ליפול (ומתרגלים נפילות אינספור פעמים), לפני שלומדים ומתרגלים כל דבר אחר. איזה רווח יש בלמידה כיצד ליפול "נכון", וכיצד נכון שלא לא ליפול, כיצד ניתן להיערך מנטאלית ומעשית לנפילה "נכונה", ובעיקר כיצד לפתח את המיומנויות, מגוון הכישורים והחוסן לקום במהרה, לתת לעצמנו נשיקה (באגו הפגוע, בדימוי העצמי הכואב, בגוף שלעיתים מרוסק) בכדי לחזור למגרש ולהמשיך הלאה.

כשבדיון שלנו מתחילות לעלות שאלות כמו: "מה יכול לסייע לי לעבור זאת בשלום?", ו"מה ניתן לעשות בכדי לצמצם נזקים ולהצליח לקום מהנפילה הכואבת?", אני יודע שאנחנו "על הסוס", וכי נוצרת בשלות ראשונית להרחבת כישורי ההתמודדות עם חבטות הכישלון.

כשאנחנו מתרגלים זאת, נפתחות מגוון הזדמנויות להתבוננות. אנחנו בודקים - במה אפשרתי לעצמי "להיכשל"? וממה בעצם נמנעתי? איפה הצבתי לעצמי גבולות ומה סייע לי ליצור בתוכי מרחב חדש? כיצד התמודדתי עם המלחמה הפרטית שהייתה לי (להיכשל או להימנע)? איפה ויתרתי? פעמים רבות - הגילוי המשמעותי: "מה היה צריך לקרות בכדי שיתאפשר לי "להיכשל בשלום"?" - מסמן את אתגר הגדילה הבא שלנו, ועל מה כדאי לנו אולי להתאמן בקרוב.

לאורך שנים אני שואל את עצמי בכל פעם מחדש - מה מקור כוחו של תרגול זה? מדוע הוא יוצר (במרבית המקרים) ערוצי התקדמות שלא היו קיימים לפניכן?

להבנתי התשובה לכך קשורה לשילוב הפרדוקסאלי של: אוכלוסיה הישגית תאוות הצלחה ושונאת כשלון, ביחד עם החיבור של הכורח להיכשל, וכל זאת בתוך מרחב בחירה גדול - באילו תחומים לממש זאת, עם אילו אנשים, באילו נסיבות, ובאיזה מינון.

ובתמצית, להבנתי סוד קסמו של התרגיל - קשור ליכולת הבחירה ולחוויית השליטה הרבה שניתנת בידי המתאמן במימוש אתגר מאיים זה.

אני מספר על תרגול זה כיוון שהוא אחד מהמעוררים ביותר שפגשתי. הוא מניח על השולחן אמונות סמויות שמנהלות אותנו לאורך שנים ומעולם לא פגשנו אותן. הוא חושף תגובות רגשיות אוטומטיות ונרכשות ומזמין לבדוק אותן, והוא גם מגלה כוחות רבים, יצירתיות והרחבת טווח ההתמודדות עם חוויות אי הצלחה וכישלון שהן מנת חלקנו מדי יום.

אני מצרף קישור לפוסט קודם מעט דומה שאני מאוד אוהב: עשרים שניות ודי! »

מאחל לכולנו ימים של צמיחה ושמחה רבה,
בני

הצטרפו לרשימת התפוצה:

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.

הגיבו באמצעות פייסבוק: