טעמים של אימון - אוי אמא, קבלתי מכה, בואי תני לי נשיקה !

"אוי אמא, קבלתי מכה, בואי תני לי נשיקה !"

ומדוע - כל כך דחופה לה הנשיקה לרגל הכואבת מן המכה?

מדהים - מה יש בה באותה נשיקה, שהרבה פעמים עוצרת באחת את שטף הבכי ואת זרם הדמעות?

שהרי גם הילד יודע שאין היא משפיעה על זרם הדם בפצע הפתוח, לא על גודל החבורה, ואפילו לא על עוצמת הכאב.

אז מה יש בה בנשיקה - שיוצרת כזו השפעה?
מאין היא שואבת את סגולות הריפוי, ואילו רקמות פגועות היא מצליחה לאחות?

המתאמנים שלנו הם אנשים בריאים מלאי משאבים ויכולות.
פעמים רבות הם בוחרים להביא לאימון איזו רקמה כואבת; משהו אשר לגביו - המסוגלות שהם חשים קטנה יותר, מקום בו הם חשים חוסר במשאבים ויכולות, ואולי אפילו אתגר מתסכל ויוצר כאב.
אז איך כדאי לספק להם משאבים?

נראה שהרבה פעמים, השאלה קשורה למידת היותם של המשאבים זמינים עבורם; עד כמה הם יכולים להיות יצירתיים, אנרגטיים וזורמים.

לעיתים כשאנחנו נמצאים בקושי, נוצר נתק בינינו לבין הסגולות שלנו: הן מצויות בחדר אחד ואנחנו כלואים בשני.
הכלא יוצר הגנה, אך גם חוסם ומבודד.

הנשיקה, כך מתברר, פועלת כמו שיקוי המספק חוויה מרפאה במקום של קושי וחבורה.
היא מקטינה את תחושת הפגיעה בשלמות, מסייעת להתמודד עם הכאב הפיזי, מפיגה את תחושת הבדידות, ומחזירה לנו את תחושת הערך והמסוגלות.

ובעיקר אהבת המנשק, מסייעת לנו לאהוב מחדש את עצמנו, להסדיר את נשימתנו, לקום מהרצפה הכואבת ולהמשיך להתקדם בנתיבי חיינו.

כשאנחנו נוכחים במקום בו המתאמן נמצא ומגלים אמפתיה לחוויות העוברות עליו - קורה לו דבר מה.
פעמים רבות באותו רגע יקר - משהו בו משתנה.
המבט והאוזניים שלו פתאום - מתכווננות אלינו, הוא נושם אחרת, ראשו משנה פוזיציה, ובהמשך, גם גוון לחייו עשוי לעבור תמורה.

באותו רגע נדיר מתאפשר לעיתים למתאמן - איחוי פנימי של רקמות, וחיבור של איכויות ותיקות להקשרים חדשים ומרעננים.

יתכן כי למנגינה הותיקה, מצטרפים עתה מקצבים חדשים, וגם מי שעד כה ישב בודד בצד, עשוי למצוא עצמו כעת, ביחד עם שאר המפזזים במרכזה של רחבת הריקודים...

אכן מדהים כמה סגולות יש בה באותה נשיקה ועד כמה היא מסייעת ומרפאה.

אני מאחל לנו ימים של משאבים ויכולות, ימים של אהבה עצמית ואהבת הסביבה, והרבה חוויות של יצירה ושמחה.

בני מרגליות.