טעמים של אימון - להעז - סיפור אישי

לפני שנים, כשהייתי יועץ ארגוני צעיר בחיל האוויר רציתי להטמיע גישה שירותית ביחידה גדולה.
ליחידה היה מפקד דעתן וסמכותי וכל דרך בה ניסיתי להציג לו את הרעיון - זכתה לדחייה על ידו.
מכיוון שהנושא בער בעצמותיי, לא הרפייתי.
החלטתי לנסות גישה אחרת.

בוקר אחד הגעתי למשרדו מוקדם, ספרתי לו כי חלמתי חלום בלילה ובקשתי את רשותו לשתפו בחלום.

סיפרתי לו כי בחלום ראיתי אדם זקן המתאר ארגון יוצא דופן אשר בעבר יצא לו להשתייך אליו.
הארגון היה מיוחד בעשייתו, באפקטיביות שלו ובריבוי ההישגים ...
אבל במשך הזמן האווירה בו נשחקה, המחויבויות הבינאישיות נפגעו ורמת השירות התוך ארגונית הנמוכה - פגמה בעשיה הנפלאה בו.

חתמתי את דברי ואמרתי כי הארגון שבחלום, היא היחידה הזו - עליה הוא מפקד; והסיפור - כפי שהוא ואני יודעים - קרוב למציאות.

דקה ישבנו ללא מילים.
הייתי במתח רב, השתיקה הייתה לי קשה. הרגשתי כאילו עומס העולם מצוי על כתפי - וחששתי כיצד הוא יגיב נוכח ההעזה והמניפולציה שבדברי:
האם הוא יזרוק אותי ממשרדו או רק יגיב בכעס רב.

אחרי דקה, לראשונה מאז שהכרתי אותו הוא פרס לפני את תפישת עולמי הניהולית, ובהמשך - גם את הסבריו - מדוע הרעיון אינו מתאים ליחידה.

עזבתי את משרדו ברגלים כבדות ובתחושה של כשלון צורב.
שעות רבות של הכנה, התכוונות והעזה הלכו לטמיון.
במיוחד כאבה לי תחושת אובדן האמון שלו בי.
לא ידעתי כיצד אמשיך את יומי.

כשהגעתי למשרדי שמעתי כי הטלפון מצלצל ארוכות... הרמתי את השפופרת בעייפות רבה, הוא היה על הקו ואמר לי את המילים הבאות: "בוא למשרדי עכשיו - אנחנו מתחילים ברגע זה את הטמעת הגישה השירותית ביחידה..."

אני מספר לכם את הסיפור הזה כיוון שהוא מזכיר לי כמה פעמים בחיי אני מוותר;
וכמה פעמים אני מפסיד בראש - כיוון שאני מספר לעצמי סיפורים מקטינים, חסרי אמונה ותקווה.

פעמים רבות אני שואב תעצומות מהמתאמנים שלי ולומד מהם - מה קרוב המרחק בין ה"לא" - ל"למה לא";
ועד כמה ניסיון נוסף - יוצר לעיתים את המפנה לו אנחנו מייחלים כל כך.

אני מאחל לכם ימים של העזה רבה והתענגות על האומץ והיצירתיות הרבה שבתוככם.

בני מרגליות.