הזדמנות לנקודת יציאה

לפני מספר ימים קמתי מ"שבעה".

אימי היקרה החזירה את נשמתה לבורא עולם.
והימים האלו של "שבעה" הם ימים עמוסים מאוד, ועבורי גם מאוד מעייפים וסוחטים רגשית ופיזית.

במהלך השבעה שמעתי דברי ביקורת על כך ש"איני מתנהג כמקובל".
שאני מאיר פנים ושמח, וגם שאני קם לבאים ומחבק אותם.
"אתה לא אמור לקום אליהם, אלא הם צריכים לגשת אליך".

ניסיתי להסביר שנראה לי כי השמחה היא גם מפלט עבורי - מהכאב ומהחוסר שקשים לי, ושאני מנסה להימלט מהם.

ומתאים לי כרגע להתחזק, להוקיר, לשמוח ולהודות כי אימי נגאלה מייסוריה ועל כך שגם אני - נגאלתי מהם.

בלילה שלפני הלוויה (אחרי שכבר החזירה נשמתה) זינקתי מהמיטה למשמע צלצול טלפון מפחיד (איני יודע האם היה אמיתי או רק נשמע בדמיוני).

לרגע נחרדתי כי הנה שוב המטפלת הפיליפינית מזעיקה אותי למצב חירום בו אינה מצליחה להתמודד עם אחד מסרטי האימה שאחזו באימי.

אבל אחרי שבריר שנייה, נפל לי האסימון; וחשתי הקלה גדולה כשנזכרתי כי אימי כבר לא מככבת בסרטי האימה שלה; ואוטומטית יצאה לי אנחת רווחה - וויתרתי על הקימה לטלפון המצלצל.

יום לפניכן הרופא שהנשים אותה הסביר לי בטוב וברכות - כי לעיתים ישנה בחיים "הזדמנות לנקודות יציאה", ואימא שלי נמצאת בנקודה כזו.

מעולם לא שמעתי מילים כאלו - והן נראו לי כל כך מתאימות לסיטואציה האומללה בה אימי נמצאה - ממש מתבקשות.

אני מודה לרופא הנהדר שעזר לי לסדר את המחשבות והרגשות, וגם לצורך שלי להיות קרוב לעצמי ולדעת כי מתאים לי לשמוח, לחבק ולהוקיר את המתנה שאימי ואני קבלנו.

ומי יודע, אולי היא כבר נמצאת בעולמות משמחים, ואולי הם אפילו מצויים כאן לידי - במרחק הקשבה, נגיעה וחישה.

לימים טובים מאוד,
בני

חלקכם הייתם שותפים ל"מסעותיי" עם אימי בשנים האחרונות. אני מצרף את אחד האחרונים עליהם כתבתי.

הצטרפו לרשימת התפוצה:

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.

הגיבו באמצעות פייסבוק: