הילדים נחטפו

מצבה של אימי (בת 91, עם אלצהיימר, פיליפינית, לאחרונה גם - כסא גלגלים, ועוד שמות שהרפואה יודעת לתת) אינו טוב בלשון המעטה וגם אנשי המקצוע המעורבים אינם מצליחים לסייע בהרבה בהטבת מצבה.

מצוקתה גדולה ומצוקת אזלת היד שלי גדולה אף היא.

בשבועות האחרונים אימי משוכנעת כי היא חטופה ושבויה בביתה של המטפלת הפיליפינית שלה.
בפעם הראשונה שפגשתי זאת לא ידעתי מה לעשות עם מצוקתה הגדולה במצב שנוצר.

לשמחתי איילת העובדת הסוציאלית המתמחית במצבים דומים לימדה אותי כיצד לפעול.

(ובין השאר ספרה לי כי כשבקרה אצל אימי השבוע, אימי עדכנה אותה כי היא חטופה ואיילת בחוכמתה בקשה ממנה לתאר את חוויותיה כחטופה, את יחס החוטפים, את סדר היום שלה כחטופה ותוך כדי - החרדה והבְּעתה של אימי התמוססו).

לפני מספר ימים כשבקרתי את אימי - פגשתי מיד בכניסה אֵימה גדולה בפניה.

הפעם היא לא חבקה אותי, לא שמחה לפרחים שהבאתי אלא רק זעקה אלי - "מה עם הילדים?"
הבטחתי לה כי עוד מעט אספר לה.

בינתיים התארגנו וירדנו ללובי שם אנחנו יושבים בנעימים.

כל אותה עת אימי שואלת אותי בהתמדה "מה עם הילדים החטופים?" ואני חושב ומהרהר מה עלי לעשות - בכדי שהפעם אצליח להיות רלבנטי.

כשאנחנו מתיישבים אני שואל אותה - אילו פרטים היא יודעת על אירוע החטיפה. אימי משיבה כי אינה יודעת דבר וכי היא מאוד דואגת.

אני מחליט להתחיל ב"קטנה" ולראות כיצד לנווט "תוך כדי".

אני מתבונן בה ומספר כי בתחילה גם אני מאוד דאגתי. רק המחשבה ששנים מילדי חטופים שגעה אותי. תוך כדי סיפור - אני מזהה כי אימי אינה גורעת עין מפָּני, מבין זהו כיוון טוב וממשיך לאיטי לגבש את הרעיון.

אני מוציא את הסלולארי מכיסי ושואל אותה "אימא מה זה?" "זה טלפון" היא משיבה לי.

"נכון" אני מסכים עימה. "אבל זהו טלפון שונה מאלו שיש לנו בבית. הוא לא מחובר לתקע שבקיר".

"נוסעים איתו לכל מקום ויש מקומות שבהם שומעים מצוין כמו בבית, אבל ישנם גם מקומות אחרים בהם שומעים פחות טוב" (אני מבחין כי אימי לא גורעת עין ממני ומהסברי) "ויש מקומות שבכלל לא מצליחים לשמוע בו דבר".

"אלו נקראים מקומות ש "אין בהם קליטה". אני רואה כי אימי מהנהנת ושמח על ההסכמה שיש בנינו בנוגע לכך.

(אני ממשיך בסיפורי) "ואז כשאני מלא דאגה, חושב בליבי מה קרה, מהרהר שאולי אפילו מישהו חטף אותם, או אולי ארע דבר מה אחר, אז - לפתע אני מקבל טלפון מהילדים ושואל אותם "מה קרה? היכן הם? ומדוע אינם מתקשרים זמן כה רב?"

(כל אותה עת אני רואה כי מבטה הדרוך של אימי אינו מש ממני. היא מלווה כל מילה וזיע בפָני; ואני מפרש זאת כ- אור ירוק להמשך סיפור ההתרחשות).

"ואז, נחשי מה הם משיבים לי?" - אני שואל בחיוך המשדר הקלה ושמחה - החיוניים להדגמה ולהמחשה של תהפוכת העלילה שבפתחנו...

"הם אומרים לי שהם מאוד מצטערים כי הדאיגו אותי כל כך. שהרי הם ילדים אחראיים מאוד. ומסבירים לי כי הם היו אצל חברים, ולדאבון ליבם - לא הייתה שם כל קליטה ולא שמעו כל צלצול".

"הם ניסו להתקשר המון פעמים ללא הצלחה. ועל כן הם היו מוטרדים מאוד שאדאג להם. ועתה - כשהם משוחחים איתי, הם מאוד שמחים לבשר לי כי שלומם נהדר. כי הם נהנו מאוד אצל החברים וכי היו להם חוויות טובות מאוד".

"איזה כייף שהתברר לי שסתם דאגתי ובאמת שלומם לגמרי כשורה". אני עושה תנועות של הקלה, חיוך ושמחה, ומתבונן באימי.

אני מבחין בשינוי בפניה ובאופן ישיבתה - כעת היא רגועה יותר ומשיבה לי כי באמת זו הקלה גדולה, כי אני אבא טוב מאוד ומבקשת לשתות דבר מה.

אחרי כמה לגימות אימי אומרת כי היא לגמרי מבינה אותי וכי זו דאגה נוראית לא לשמוע מהילדים ולחשוב שחטפו אותם.

"עד שהתקשרו" - אני מוסיף - "חשבתי שאני מתפוצץ מדאגה. לא ידעתי למי פונים ומה עושים, וכיצד ניתן להסביר שילדים כל כך אחראיים ומסורים לא משמיעים קול זמן כה רב, ואף לא עונים לאף אחת משיחות הטלפון שחייגתי אליהם".

אימי חוזרת על כך שהיא מאושרת שהעניין הסתיים בטוב ומזכירה לי עד כמה היא אוהבת את ילדי.

עכשיו גם אני נינוח יותר, מצטרף בהסכמה לדבריה, לוקח נשימה גדולה ומודה בליבי לאיילת העובדת הסוציאלית המדהימה.

ימים של אור,
בני

אני מצרף קישור לחוויות קודמות בהקשר דומה »

הצטרפו לרשימת התפוצה:

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.

הגיבו באמצעות פייסבוק: