עשרים שניות ודי!

אני תמיד מרותק למראה הקופצים לגובה באולימפיאדה.

הם עומדים במקומם, מביטים אל הרף, משפילים את המבט ומתרכזים.

אומרים איזו מנטרה, לוקחים אוויר, וכמו קפיץ מבצעים את צעדי הריצה הדרוכה המתוכננת והמדודה. ואז בשיא האנרגיה - מניפים עצמם מעלה מעבר לרף ונוחתים על המזרון שלמרגלותיהם.

כילד הערצתי אנשים אמיצים. כאלו הפועלים בנחישות וללא מורא. נראה כי בעיקר הערצתי אותם מכיוון שבעצמי לא הייתי כזה. לא הייתי נחוש ופעמים רבות חשתי מורא.

פעמים רבות אמרו לי "אל תפחד - תהיה אמיץ". אבל כצפוי זה ממש לא הפך אותי לאמיץ; ולצערי הדגיש - עד כמה אני לא כזה.

לאחרונה ראיתי עם ילדי את הסרט "מקום להיות בו". אחד ממסריו הוא, כי פעמים רבות כל מה שנדרש - הן עשרים שניות של העזה.

הרעיון הוא שלעיתים קרובות, מה שנדרש בחיים זה מספר שניות של אומץ - לערוך צעד ראשון, להגיד למישהו - משהו, לנקוט פעולה - העשויה לשנות לחלוטין את הסיטואציה שהייתה קודם; ולפעמים אף לשנות מהלכי חיים.

להבנתי, זהו מסר האומר שפעמים רבות איכות ואופן חייך - תלויים במספר רגעים בודדים.

עבורי רעיון זה הוא מתנה גדולה:

להפוך לאדם אמיץ (שזהו עניין אישיותי) זה די קשה;

אך בדומה לקופץ לגובה - לפתח מיומנות - כיצד לפעול באותן 20 שניות מכריעות - זה משהו הרבה יותר אפשרי, נרכש ובעיקר בר תרגול, אימון ושכלול אין סופי.

יותר מכך, בניגוד לזיכרונות ולחוויות ילדותי, מתאפשר לי כעת בבגרותי - להיטיב את מציאותי ולסגל כישורים של אדם אמיץ. עבורי זו חוויה מתגמלת מאוד.

ממליץ לכם בחום לערוך ניסיון או שנים, ואולי ינבטו בתוככם ולקראתכם עולמות חדשים.

לדוגמה: נניח שבכל פעם שלושה ספסלים מכם באוטובוס יושבת בחורה חייכנית שמדליקה אתכם ובכל פעם אתם אוכלים את הלב על היותכם משותקים ועל כך שגרונכם יבש כחורבה.

יתכן שתרגול טוב - יהיה לשבת בבית כשאתם לגמרי נינוחים, לקחת דף יפה, לצייר פרח צבעוני ומדליק (ואפילו להוסיף מילה כייפית). לציין את שמכם (ואולי גם מספר טלפון - זה יכול לעזור) לקחת אוויר ולעכל את שאתם יוצרים ובוראים.

כעת כשאתם באזור הבטוח שלכם, לדמיין בראשכם את מיקומכם באוטובוס, את מיקומה, ואת מספר הצעדים המפריד ביניכם.

ואז להסריט בדמיונכם איך אתם ממתינים לשעת כושר, לוקחים אוויר, עורכים צעד ועוד שניים, יוצרים עימה קשר עין, מחייכים אליה ומגישים לה את היצירה שהכנתם עבורה כפי שמגישים מתנה יקרה ערך; לוקחים שוב אוויר וחוזרים למקומכם כשאתם ממשיכים לנשום בהתמדה.

ועתה השלב הבא הוא לעלות על האוטובוס ולהוציא אל הפועל את שתרגלתם בבית.

יתכן שלחלקכם זו נראית משימה מאתגרת מידי, או קלה מידי, יתכן אף כי לחלק חסרה ההדרכה מה לעשות מרגע שחוזרים למקום וכיו"ב...

בדומה לקופץ לגובה, הרעיון הוא להפוך את הבלתי אפשרי - לאפשרי באמצעות הגדרת מטרה, חלוקה לצעדים ותרגול מנטאלי ומעשי חוזר ונשנה.

כולה 20 שניות ולעיתים החיים משתנים.

נסו ומקסימום - זה יצליח.

ימים שמחים מאוד,
בני

אני מצרף שוב את הסרט הנפלא - המנגן לטעמי קונצרט הרמוני ביחד עם המסר שלנו:

סקרנים בנוגע לקורס האופטימיות המעשית?
מעוניינים לתרגם תשוקות להצלחות?

הצטרפו לרשימת התפוצה:

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.

הגיבו באמצעות פייסבוק: