עשרים שנות אימון לתוצאות יוצאות דופן כבר מהפגישה הראשונה search icon
facebook logo linkedin icon 050-8939769
   
 
שדים ניזונים מחושך - כשאתה מוציא אותם לאור הם נעלמים


» בחזרה לרשימת המאמרים

רציתי לוותר


צהרים. חם.

מהבוקר אני כמו האנרג'ייזר של דורסל.

המוני סידורים צפופים שחיכו לחול המועד פסח.

אני ממהר להספיק עוד כמה, וכבר די צמא.

דוכן המיצים שמולי גדוש ממתינים סבלניים במיוחד.

יבש לי בגרון. אני חייב לשתות.

לידו אני מזהה דוכן כמעט ריק של מקס ברנר.

ממש לא בא לי שוקולד.

אני מעוניין בכוס מים ואומר בליבי שבטוח יש להם מים.

אבל אז המוני מחשבות מקטינות שוטפות אותי בדהרות סוסי פרעה ומרכבותיו:

"מה אתה חושב לעצמך, זה עסק מסחרי ולא ברזיה שכונתית", "תסתכל - אין להם בכלל כוסות שתייה", "יחשבו שאתה בכלל הומלס או מקבץ נדבות", "איזו פדיחה - מה יגידו כל האנשים שמסביב"...

אני שונא ליזום דברים שהם חסרי סיכוי בעיני.

חייב לדעת כי יהיה לי היכן להניח את הרגל שאני בוחר להרים מהרצפה.

בשלב מסוים אני מבחין כי המחשבות הדוהרות בתוכי ממש מחלישות אותי ומרפות את ידי.

ברגע שאני קולט זאת - אני מבין שאני תחת השפעה. הן מנהלות אותי, שופטות אותי ומכתיבות לי מה לעשות, ובעיקר ממה להמנע.

וכל זאת הן עושות רק מכיוון שלהן (למחשבותיי) לא נעים שאבקש כוס מים.

מדוע אני חייב להיכנע לתכתיבים שלהן?

ברגע שאני קולט זאת, אני מוצא כי רגלי עורכות מספר צעדים לכיוון הדוכן ועיני מחפשות קשר עין שאינו בנמצא.

"סליחה, אפשר בבקשה כוס מים"?

אחד המוכרים שומע אותי ומסתובב אלי בתדהמה וזעזוע קל ניכר בעיניו. אבל אני כבר מזמן לא הומלס ומחזיר חיוך רחב, אומר לו כי אני מאוד צמא, אולי הם יוכלו לעזור לי בכוס מים - ואני כמובן אשלם בשמחה.

הבחור ניגש אל מי שכנראה מנהל את המקום, ולוחש משהו על אזנו.

המנהל פונה אלי במבט של "במה אפשר לסייע"?

אני מחייך אליו ומטעים בניחותא את מילותיי - "אני מאוד צמא, כוס מים ממש תעזור לי, ואני כמובן אשמח לשלם".

המנהל שולף כוס ענקית של אייס קפה, ניגש לברז וממלא אותה במים, מסרב בחיוך לתשלום ומברך אותי - "לרוויה"!

אני מודה לו, מניף לקראתו את הכוס הגדושה - מברך ומכריז "לחיים", ומיד נהנה מאוד מכל שלוק ומכל לגימה.

מהרהר בליבי עד כמה מצאתי עצמי "חנוט" במציאות שבעצמי יצרתי;

עד כמה לא פשוט לומר "אני צמא וזקוק לעזרה", ועד כמה המציאות משתנה -

כשאני משחרר ומסכים להפתעות שממתינות במיוחד עבורי.

וגם למדתי ש"מקס ברנר" זה הרבה יותר משוקולד...

ימים של שמחה,
בני


שתפו את חבריכם:



הצטרפו לרשימת התפוצה:


הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.


הגיבו באמצעות פייסבוק:





» בחזרה לרשימת המאמרים » לראש הדף


בני מרגליות, מחבר הספר "לאמן את הפרפר", מומחה באימון לפריצת דרך ויועץ ארגוני בכיר טלפון: 050-8939769  •   אימייל:
 
כל הזכויות שמורות לבני מרגליות © 2006-2017   •   האתר עוצב ונבנה על ידי Visit LionWays