בקשת הקורמורן

בשבוע שעבר ארע לי אירוע מביך.
היה יום גשום ואני בדרך להרצאתי "הופכים תשוקה להצלחה".

מגיע למקום, שולף בזריזות את החולצה המגוהצת מהמתלה שברכב, פותח את הכפתור העליון הסגור ומשחיל עצמי לתוך השרוולים בגשם שניתך עלי.

לפתע אני חש שמשהו לא בסדר.
אמנם ראשי וידי במקומות הנכונים אך איני רואה את חלקה התחתון של החולצה ואני חש כי משהו מצר את נשימתי.

די מהר אני מבין כי היה כפתור סגור נוסף (בו לא הבחנתי) שכרגע ממוקם במרומי גבי.

החולצה המתוחה על גבי עומדת להיקרע, אני עומד כפוף מאונס, ידי מורמות לצדדים בזוית מוזרה, אין לי כל גישה לכפתור, קשה לעמוד כך. שנאמר - אין יוצא ואין בא.

הגשם מתחזק בהתמדה ועוד מעט ההרצאה מתחילה.

אני לגמרי תקוע באירוע הטראגי - קומי שהשחלתי עצמי לתוכו והמנהל אותי ברגע זה.

אני כבר די רטוב ועולה בדעתי - כי המראה שלי מזכיר ציפור קורמורן פרושת כנפיים.

מחשבות:
אני בבעיה, החולצה היפה שעל גבי כבר רטובה, ושלמותה נמצאת בסכנה.
המראה שלי די מוזר, ולא מעודד דיאלוג ושיתוף פעולה.
האדם היחידי באזור - האישה שמקפלת את עגלת התינוק - כנראה, אני הדבר האחרון המעניין אותה ברגע זה.

אני מדדה לכיוון בעלת העגלה במטס נמוך, שפוף ודי איטי.
מנסה להחליט - מה בדיוק אני אמור לעשות - כשאנחת לידה.

האם אציין שקפצתי לביקור, או אולי סתם אתעניין מהי מידת שביעות רצונה מהעגלה, ואולי עדיף שאציע לה את משחק הניחושים...

אני מתעלם מהנחיות הורי (מלפני קרוב לחמישה עשורים) לא לדבר עם זרים, מתייצב לידה, ומגלה כי מצב החולצה מאפשר לי קשר עין יציב עם הנעלים שלה.

מבלי לראותה - אני פונה אליה, מסביר לה את המצב ומבקש כי תסייע לי ותפתח את הכפתור הנעוץ בגבי.

לשמחתי האישה ישר מבינה עניין, ודי מהר מתירה אותי מאסורי.

אני עובר לנשימה חופשית, מתיישר, מביט בה לראשונה, מחייך ומוקיר לה תודה גדולה וגשומה.

עתה אני ממהר להרצאתי וחושב לעצמי כי "למדתי על רטוב" פרק חשוב מאוד - כיצד הופכים תשוקה להצלחה.

המשתוקקים לתרגם משאלות להצלחות מוזמנים להתקשר או לכתוב לי.
בני

הצטרפו לרשימת התפוצה:

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.

הגיבו באמצעות פייסבוק: