עשרים שנות אימון לתוצאות יוצאות דופן כבר מהפגישה הראשונה search icon
facebook logo linkedin icon 050-8939769
   
 
שדים ניזונים מחושך - כשאתה מוציא אותם לאור הם נעלמים


» בחזרה לרשימת המאמרים

טעמים של אימון - ה"טור דה רמי לוי"


זה היה בוקר צפוף שאינו מתאים לקניות נינוחות, אבל המקרר הריק אמר את דברו.

אני מגיע ל"רמי לוי" עם פרוט המוצרים שהתווספו לאורך השבוע על הדף הממוגנט למקרר.

העגלה מתמלאת בזריזות.

ממש לקראת סיום, אני שם לב כי מספר פריטים עדיין חסרים לי.

אני משאיר את העגלה במקומה ותוך פחות מדקה מאתר את המוצרים החסרים.

בעודי פוסע לכיוון העגלה - אני מגלה שהגרוע מכל קרה... העגלה איננה !

אני בודק היטב שלא טעיתי בטור וכי לא הזיזו אותה, אבל מעלה חרס בבדיקותיי. אין זכר לעגלה. כאילו האדמה פצתה פיה ובלעה אותה.

בצר לי אני פונה לאחד העובדים שאוטומטית מפנה אותי ל"קופה הראשית".

במצוקתי אני "טס" לשם ובחוסר נשימה שוטח בפני ה"ראשית" את ליבי וטענותיי - מבלי להבין במה היא מסוגלת לסייע לי.

בלא להניד עפעף ה"ראשית" אוחזת במיקרופון ומכריזה בכל רחבי "רמי לוי": "מי שלקח בטעות עגלה לא שלו - מתבקש להחזיר אותה לקופה ראשית"....

ואני, טירון מוחלט בענייני עגלות שאינן שלי, מביט נפעם במיומנות הקופאית הראשית אשר מזמן כבר שכחה אותי ומייחל לעגלה שאינה מגיעה.

כעבור דקה תמימה של מריטת עצבים אני פונה שוב לקופאית הראשית אשר מקשיבה דמומה לדברי כשראשה מוסב לצד השני. לבסוף היא משיבה לי בהסבר מקיף המכיל את המילים: "קורה".

אני שואל אותה "מה קורה?" והיא חשה באינטואיציה דקה כי יש לה עסק עם רפה מוח. הפעם מסבירה לי באריכות רבה יותר: "שמישהו לוקח בטעות עגלה לא שלו".

"וגם משלם על מוצרים שאינם שלו?!!!" אני זועק בחוסר אמון.

והיא - הראשית - כבר עברה את קצבת המילים היומית ומסתפקת בתנודה קצרת רוח (וצוואר) ובספיקת ידיים אמפאטית לאמור "קבל נא השתתפותי הכנה בצערך - בהחלט פגשתי אנשים שצרותיהם גדולות משלך".

תגובת הראשית והפנמת עומק מסריה - מביאים אותי לתפנית.

מבט אחד בשעון - ואני מבין כי אני חייב להספיק זאת.

אני מזנק החוצה (בספרינט שלא היה מבייש את נעורי בקבוצת האתלטיקה של מכבי ת"א) בכדי לחזור עם עגלה חדשה.

מרגע זה אני עובר למרוץ. בעיקר עסוק בעקיפת אנשים ועגלות הנמצאים במסלול שלי. מגלה כי רוחב הטורים יכול להיות אלסטי.

תמונת סרטון הפרסומת "הקרב על המילקי" של סנדי בר ואקי אבני - צפה מול עיני ומזריקה לי אדרנלין ונחישות.

במרוץ שלי אני עובר בכל אחת ואחת מהתחנות ומלקט את כל הפריטים שברשימה.

בסיום אני שועט לעבר הקופה ומביט שוב בשעון.

בתוכי אני יודע כי זה היה מהר. לתדהמתי גיליתי כי זה ארך 1/4 (רבע !!!) מהזמן הקודם (כשלוש ורבע דקות !).

לא יאומן !!!

בדרך חזרה אני חושב לעצמי כיצד הדבר אפשרי?

הרי גם בפעם הראשונה מיהרתי, עבדתי לפי אותה רשימה וערכתי אותו מסלול.

בפרשנותי - הבלתי אפשרי הפך לאפשרי עבורי בעזרת מספר גורמים:

תחושת מצוקה אמיתית - וחוויית "אין ברירה אחרת" אילצו אותי להצליח להרחיב את טווח המסוגליות שלי ולהפוך את הבלתי אפשרי - לאפשרי עבורי.

גישה אקטיבית - סייעה לי במהלך המרוץ למוסס אמונות מגבילות ולעבור למערכת הפעלה מסוג "אצליח לנצח במרוץ".

לחצתי play - על שידור מסלול שנלמד ביסודיות לפניכן וכעת "טס" לו כמעט באוטומט.

אגב, אם מישהו מכם מוצא עגלה שאינה שלו, כבר אין צורך להחזירה לקופה הראשית.

ימים של שמחה רבה,
בני


שתפו את חבריכם:



הצטרפו לרשימת התפוצה:


הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.


הגיבו באמצעות פייסבוק:





» בחזרה לרשימת המאמרים » לראש הדף


בני מרגליות, מחבר הספר "לאמן את הפרפר", מומחה באימון לפריצת דרך ויועץ ארגוני בכיר טלפון: 050-8939769  •   אימייל:
 
כל הזכויות שמורות לבני מרגליות © 2006-2017   •   האתר עוצב ונבנה על ידי Visit LionWays