עשרים שנות אימון לתוצאות יוצאות דופן כבר מהפגישה הראשונה search icon
facebook logo linkedin icon 050-8939769
   
 
שדים ניזונים מחושך - כשאתה מוציא אותם לאור הם נעלמים


» בחזרה לרשימת המאמרים

אמא, תנגבי לי!


שמעתי פעם את ציפי שביט מספרת על נכדה - שסיים בשירותים, וקרא לה לנגב.

היא השיבה לו "יואבי, אבל אתה כבר ילד גדול, אתה הרי יכול לנגב לבד".

ענה לה יואבי ב-עצבים "למה - אני עבד שלך?!!!"...

ואני מהרהר - האם ה"דיאלוג הקומי - הטרגי" הזה ודמותו של "יואבי", קיימים רק בסיפוריה של ציפי שביט?

לאורך השנים, יוצא לי לסייע גם לכאלו שחשים מנוצלים, חלשים ומשתוקקים להיות אסרטיביים מול אנשים ש"משתמשים" בהם שוב ושוב.

הם מוצאים עצמם מתמודדים עם "תיקים" שנופלים עליהם, כש"בעלי התיקים" עצמם, אינם נוקפים אצבע בכדי לפתור את הבעיות שבעצמם יצרו.

שוב ושוב הם עורכים מאמצים סיזיפיים ומצפים להוקרת תודה, כשבפועל הם זוכים לפגיעה, זלזול ולהתעלמות.

למדתי כי במצבים כאלו ישנו כלל (כל כך הגיוני ובסיסי), וברגע שמפנימים אותו, הוא מחולל ניסים.

והכלל אומר ש"מי שהוא חלק מהבעיה - חייב להיות חלק מהפתרון".

כלומר, לא יתכן שלך יש בעיה (למשל - חוב שלא שלמת, שיעורים שאינך מכין, מישהו שאיתו הסתכסכת...); ואני (הורה, חבר, שותף...) אמור לערוך מאמצי השתדלות לפותרה - מבלי שאתה תיקח חלק בכך.

זו מנטרה הגיונית ופשוטה לקליטה, ויתרונה בכך שהיא מעניקה כוח למי שמציג אותה ומבקש ליישם אותה.

מה עושים?

(למשל) לוקחים אוויר (כי לרוב זה ממש לא קל), מסבירים לבעל הבעיה - שכללי המשחק משתנים מעכשיו:

שאם הוא יהיה מוכן לסייע לעצמו, אנחנו בהחלט נשמח לעזור לו, אבל בשום אופן לא נסכים להמשיך לסחוב על גבנו את הפרזיטיות שלו....

בהתחלה, אולי הוא יגיב קשה (צודק, מי מסכים ל"הרעת תנאים שכזו"?), ואנחנו (אולי) נחוש רגשות אשמה, חמלה, חרטה... אבל אם נתמיד להזכיר לעצמנו את החיוניות והתרומה שבכך - נעניק (בדרך זו) לבעל הבעיה מסוגלות, ולנו (סוף סוף), זקיפות קומה ונשימה חופשית.

ולסיום - סיפור אופטימי:

סייעתי למנהל מצליח שהוזעק לערוך "שיקום שכונות" בארגון בו הייתה תרבות של מחדלים והסתרות.

הוא היה במלכוד:

מצד אחד חשש כי אם יחשוף את המחדלים - כל ה"תיקים" ייפלו עליו, באופן שיקרב את נפילתו שלו;

ומן הצד השני - היה לו ברור שאין בכוונתו להמשיך במסורת עצימת העיניים.

מה עושים?

על בסיס הרעיון כי "מי שהוא חלק מהבעיה - חייב להיות חלק מהפתרון", חפשנו מתכון פשוט וחד משמעי.

לבסוף, המנהל בחר בפתרון בו הוא דרש - חובת דיווח על כל מחדל שקיים (ואוי למי שייתפס מסתיר), אבל מי שמציג את המחדל - גם חייב להביא מטעמו לפחות שלוש הצעות לפתרון...

ונחשו מה קרה לארגון, למחדליו, ולמסורת הניהול שבו - תוך פחות מחצי שנה?

ליישומים נפלאים ולשבוע של הרבה דברים טובים,
בני.


שתפו את חבריכם:



הצטרפו לרשימת התפוצה:


הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.


הגיבו באמצעות פייסבוק:





» בחזרה לרשימת המאמרים » לראש הדף


בני מרגליות, מחבר הספר "לאמן את הפרפר", מומחה באימון לפריצת דרך ויועץ ארגוני בכיר טלפון: 050-8939769  •   אימייל:
 
כל הזכויות שמורות לבני מרגליות © 2006-2017   •   האתר עוצב ונבנה על ידי Visit LionWays