עשרים שנות אימון לתוצאות יוצאות דופן כבר מהפגישה הראשונה search icon
facebook logo linkedin icon 050-8939769
   
 
שדים ניזונים מחושך - כשאתה מוציא אותם לאור הם נעלמים


» בחזרה לרשימת המאמרים

אני אוהבת אותך!


שישי אחר הצהרים. תיכף סוגרים את הסופרמרקט. אני טס להספיק.

בכי קורע לב תולש אותי מעצמי.

ילד כבן 4 צורח את נשמתו. אימו מצידה צועקת עליו שהוא ילד רע, שבכוונה הוא מעצבן אותה, שנמאס לה ממנו.

אני מתבונן בהם.

שני אנשים מיואשים מתישים עצמם לדעת ויורדים האחד לחיי השנייה ולהיפך.

אני כבר פחות ממהר.

האם נראית לי חסרת אונים, מטיחה בבנה רצף של גינויים והעלבות.

הוא מצידו מגביר ווליום ומתחפר ברצפה.

אני מחייך אליה. היא פותחת ידיים לצדדים ומפטירה כי הוא מוציא אותה מדעתה.

אני מהנהן בהסכמה ואחר כך שואל אותה האם מצאה גם משהו טוב להגיד לו היום.

היא מחייכת במרירות ויורה לעברי "זה לא יעזור. כבר ניסיתי הכל, הוא ממש מתעלל בי".

ואז אני מפליג לי בדמיוני לעבר אוקיינוס ה"זה לא יעזור".

לרגע אני נזכר במתאמנים אצלי המשוועים לעזרה, והמסבירים לי בייאושם כי כבר ניסו הכל וכי שום דבר לא יכול להושיע אותם.

אני חושב על האם ועל הבן, ועל כך שגם הם משתוקקים שמשהו יציל אותם ואת החיבור ביניהם, וכי לרוע גורלם הדבר הזה כל כך לא נגיש עבורם.

הם משחזרים סצנריו מאמלל ומורטים האחת לשני את "שערות החיים" (מונח שהומצא ברגע זה) שערה אחר שערה, פינצטה אחר פינצטה.

אה, כן, הם מצטיינים בכך.

נזכר גם באמירה המיוחסת לאחת העדות "שנשחק שש בש, או שישר נלך מכות?"

וחושב בליבי על הסימביוטיות המאמללת ביניהם ועל הסבל הנוראי שהם מלבים בכישרון נדיר, שוב ושוב.

סיימתי את מחשבותיי והבחנתי כי היא מביטה בי.

"כן", אני משיב לה, "יכול להיות שזה לא יעזור, אבל תשיבי לי בכנות האם כבר חיבקת אותו היום, הסתכלת לו לתוך העיניים ובכל ליבך סיפרת לו שאת מאוד אוהבת אותו?"

היא שוקלת מה להשיב לי, ואני קוטע אותה. שתי אפשרויות: "כן, או לא?".

תנועות גופה מסגירות את תשובתה.

אני, שמבין שסופרמרקט כבר לא יהיה לי לשָבָּת, מחליט ללכת על כל הקופה.

"תשמעי גברתי, לאמלל את עצמכם אתם הרי אלופים, ולהמשיך לתת את השואוו ההורס שלכם הרי אפאחד לא מפריע לכם. אני עומד פה לידך. עכשיו את נגשת אליו. מנשקת אותו, מחבקת אותו מכל הלב, אומרת לו שהוא מאוד יקר לך ושהוא המתנה של החיים שלך".

היא מסתכלת עלי בהיסוס, אבל אני את הסופרמרקט כבר הפסדתי ולא מתכוון לקחת שבויים.

עושה לעברה תנועת מחיאת כף ממריצה, מניע את ראשי בעידוד ו"יאללה, אני פה איתך. קדימה"....

והיא כמו גדולה, מביאה אותה בשיחוק. נגשת אליו, כורעת על ברכיה מולו. הם באותו גובה עתה. עוטפה ומחבקת אותו חזק חזק מבלי להרפות, אומרת לו שהיא מ-אוד מ-אוד אוהבת אותו ומנשקת אותו שוב ושוב.

ומה לדעתכם קרה? וכיצד זה השפיע לדעתכם על מזג האוויר במרחבי המזרח התיכון? ואיזה מצב רוח נהיה לי לקראת קבלת שבת המלכה?

והאם אתם מאמינים שהגיברת הזו תשכח ת'סיפור הזה עד יומה האחרון ואולי אף תפיק ממנו דבר או שנים?

ובכלל האם זהו סיפור על הורים וילדים, או על מערכות היחסים, על חיבור ועל זוגיות?

והאם אתה יקירי אמרת כבר לזוגתך היום שאתה שרוף עליה ושאתה מה - זה אוהב אותה (אבל מכל הלב, הא?), והאם את גברתי כבר סיפרת לו היום שהוא גבר חלומותייך, ושבו את חפצה מכל הגברים בעולם?

שבת שלום,
בני.


שתפו את חבריכם:



הצטרפו לרשימת התפוצה:


הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.


הגיבו באמצעות פייסבוק:





» בחזרה לרשימת המאמרים » לראש הדף


בני מרגליות, מחבר הספר "לאמן את הפרפר", מומחה באימון לפריצת דרך ויועץ ארגוני בכיר טלפון: 050-8939769  •   אימייל:
 
כל הזכויות שמורות לבני מרגליות © 2006-2017   •   האתר עוצב ונבנה על ידי Visit LionWays