עשרים שנות אימון לתוצאות יוצאות דופן כבר מהפגישה הראשונה search icon
facebook logo linkedin icon 050-8939769
   
 
שדים ניזונים מחושך - כשאתה מוציא אותם לאור הם נעלמים


» בחזרה לרשימת המאמרים

לילה מאתגר


הטלפון הראשון הגיע בשעה 02.45.
המטפלת של אימי עצבנית ונרעשת על הקו (אימי בת 91, סיעודית, עם אלצהיימר ופיליפינית צמודה בבית אבות).

לדבריה, אימי מאיצה בה - להזדרז להלביש אותה בכדי שלא תאחר לפגישה חיונית שיש לה עם אבי, ואינה מוכנה להקשיב לה. (אבא שלי ז"ל, נפטר לפני 25 שנה).

אני הלום שינה, מריח כי הפעם זה יהיה לא פשוט, אוחז בשפופרת הטלפון , חֶרֶף שני מכשירי השמיעה, אימי כמעט אינה שומעת אותי. כולה נסערת ועצבנית על המטפלת שממאנת לשתף עימה פעולה.

היא מספרת - צועקת כי היא מאחרת לפגישה עם אבא שלי והפיליפינית לא מוכנה להלבישה.

בשלב זה, במצוקתי אני עורך טעות של טירונים (המחפשים פתרונות מהירים ובלתי אפשריים למי שמצוי בסרט ומשוכנע כי זו - המציאות), ומנסה להביאה להבנה כי אבי מנוחתו עדן - נמצא במרומים כבר שנים רבות.

היא כמובן מתעצבנת עוד יותר על כך שאיני משתף פעולה ו"ממציא סיפורים שמרגיזים אותה".

בצר לי אני מודיע לה שאני מאוד עייף. מבטיח לטפל מיד על הבוקר בעניין הפגישה החיונית ומבקש את רחמיה כי תניח לי לישון וכי תלך לישון בעצמה.

הפעם מצליח לי יותר. אימי חסה עלי וכנראה בַּקשת העזרה, בשילוב הבטחת הטיפול על הבוקר בסוגיה הדחופה - מניחים את דעתה והיא מסכימה לחזור לישון.

כעבור שעתיים הטלפון מצלצל שוב. הפעם אני כבר חד וצלול יותר.

אימי קוראת בקול נואש לעזרה. היא מספרת כי הבית שלה "כולו הפוך" (אף כי דירתה בבית האבות מסודרת להפליא), כי מזה שבוע - אינה מצליחה לצאת מהמטבח בשל ההכנות שהיא עורכת לסעודה שתתקיים היום בערב (בפועל אימי סיעודית והפיליפינית מבשלת ומאכילה אותה) ומוטרדת מאוד מה לעשות עם האורחים הרבים המוזמנים לאירוע המתוכנן.

הפעם אני כבר מגיב לעניין. אני אומר לה שזו לבטח הרגשה נוראה שהבית כולו הפוך, כי זו מעמסה קשה מנשוא להיות שבוע שלם במטבח בלי יכולת לצאת ממנו ומבלי להצליח לסיים את ההכנות האין סופיות לסעודה, וכי לבטח זה יוצר אצלה תחושת מצוקה נוראית וחוסר אונים.

אני שומע בקולה כי דברי מרגיעים אותה. יש כתובת למצוקתה. היא כבר פחות נרעשת.
הפעם היא מצליחה לשמוע אותי יותר טוב ונראה כי היא מקשיבה לדברי. אני חש כי היא צמאה למוצא פי.

אני שוקל במהירות את האלטרנטיבות שבידי ומרגיש שאימי משתוקקת להוריד מכתפיה את עול הפקת הסעודה הבלתי אפשרית עבורה.

שואל אותה האם תסכים כי באופן אישי אני אתקשר לכל אחת ואחד מהמוזמנים, ואודיע להם כי אנחנו דוחים את הארוחה החגיגית למועד אחר.

אחרי כמה שניות של שקט היא אומרת לי שזהו רעיון טוב. היא מוסיפה כי הדבר מאוד יעזור לה ושאני "ילד טוב". אחר כך היא מודיעה לי בטון נינוח - כי היא חוזרת לישון ומציעה - מפצירה כי בעצמי גם כן אחזור לישון.

אני כבר לא יכול להירדם, מכין לעצמי קפה ומהרהר בכך, כי לעיתים המצוקות מתמוססות דווקא כשאינך ממהר "לפתור בעיות", אלא לוקח אוויר ומסכים להיכנס לנעליו, לעורו ולחוויותיו של בעל המצוקה.

לימים שמחים מאוד,
בני

אני מצרף סיפור של חוויות קודמות שלי בהקשר דומה »


שתפו את חבריכם:



הצטרפו לרשימת התפוצה:


הצטרפו לרשימת התפוצה שלי כדי לקבל באימייל את הסיפורים והמאמרים ועדכונים על מועדי הקורסים הקרובים.


הגיבו באמצעות פייסבוק:





» בחזרה לרשימת המאמרים » לראש הדף


בני מרגליות, מחבר הספר "לאמן את הפרפר", מומחה באימון לפריצת דרך ויועץ ארגוני בכיר טלפון: 050-8939769  •   אימייל:
 
כל הזכויות שמורות לבני מרגליות © 2006-2017   •   האתר עוצב ונבנה על ידי Visit LionWays